קביעה (חדש שמאלי)

לגבי האדם אומר זאת כך, מהות כולו היא הקביעה או הרצון לקיימה. מהות הפוכה לכך תהיה הציות. אין דרה הקביעה בעולמו של הציות ואין עולמו של הציות דרך בבית הקביעה. שאיפה גדולה מאין כמותה היא אפוא להניע מחשבות לכדי פעולה וזאת באופן בלתי תלוי בעולמות חיצוניים. אדם הנמלט מן הקביעה יישא בהכרח בעול הציות שיהפך עם הזמן להרגל ובמקרים מסוימים אף לערך או ערך מקודש במקרה הקיצוני יותר. כל מקרה פרטי של ציות הינו החשש מפני השלחותיה של הקביעה, הפחד מפני השאיפה הגדולה הטבועה בכל. בכל קונפליקט בחייו של אדם ימצא אחד מאותם אלמנטים - קביעה וציות, או במילים אחרות היחס בין "אני" ל"הם". יחס אשר מטשטש כאשר מדובר על קבוצות הנושאות עימם זכרונות משותפים, אך אין זה מבטל כלל את מהות הקונפליקט שיעבור למרגשה של הנפש פנימה עמוק, גם אם אין רואים זאת על פניו של אדם. המצאתה של שפה היא המעלה הנשגבת ביותר בחיי אדם, שכן היא מממקדמת את קביעתו של היחיד על אופנים שונים של המציאות או התרבות בה הוא פועל. להשמע לחוקי שפה, לציית להם, זה ההרגל הנמוך ביותר שיכול אדם לדבוק בו - הרגל שמכוח הטבע ולא מכוח הבריאה. דגש נוסף: אין אדם אשר יכול לקבוע באופן אותנטי שעליו לציית לרוח הדורות הקודמים. יהיה זה אוקסימורון, דגל שחור הצבוע בלבן. קביעתו של אדם לעולם אינה נסמכת על עבר, אלא על עתיד. כלומר, ציות מבוסס על הסדר קיים, לעולם. קביעה מבוססת על עניין שאינו בנמצא אלא הוא יימצא כאשר אקבע אותו במנותק מחוויות העבר האישיות והק'ולקטיביות.