מבוכת ההומניסט שהפך להיות אדם דתי בעולם חילוני

בכל דור ודור ישנו המובך התורן. זה אשר זמנו עבר והוא נאחז בקרנות המזבח, תרתי משמע, ומתמיד בפולחנו וזאת על אף שאין המציאות צועדת יחד איתו בהגיונו "הדתי". כך אנו שומעים חדשות לבקרים את הדילמה של האדם הדתי, אשר נאלץ להתמודד במציאות ליברלית חילונית, אשר נעה על גלי המדע ולא על גלי כתבי הקודש. אין זה חדש.

אך יותר ויותר אני חש כהומניסט כמעט את אותה התחושה בעודי קורא טקסטים המשבחים את מקומו של האדם בעולם הטבע, ואת תכונותיו הנשגבות מהן נגזרות לו זכויות - מה שקרוי בשפתנו המודרנית-ליברלית, זכויות האדם. אני אפוא האדם הדתי התורן, אשר קם בבוקר לעבודת בוראו, ואין העולם קם יחד איתי. "הקריאה" הפוסטמודרנית צודקת באשר למעמדו ותכונותיו של האדם: אין לו מעמד במסגרת הטבע, ואין לו זכויות הנובעות מתכונת אישיותו: אוטונמיה, אותנטיות, רציונאליות - וזאת מפני שהוא אינו אותנטי אינו אותטונומי ואינו רציונאלי. - אם נחזור מעט אחורה, למה הדבר דומה, לאותו אדם דתי אשר נאלץ לקבל עליו על כורחו את הקביעה הטבעית כי האדם לא נברא באמירת האל אלא הוא תוצר של התפתחות אבולוציונית הצועדת מאות אלפי שנים אחורה. כך ההומניסט, או המודרניסט, מאמין בערכים הליברלים של המודרנה, מאמין באדם, נאלץ להכיר באפסותו של האדם.

מציאות קדם מודרנית

האל במרכז 

"מות האל", הוביל ל:

מציאות מודרנית

האדם במרכז

"מות האדם" הוביל ל:

מציאות פוסטמודרנית

אין מרכז

השאלה שאני צריך לשאול את עצמי היא: האם עליי להמשיך ולהיות המאמין הקירקגורי ולדבוק באמונה באדם, וזאת ביודעין כי אין האדם אלא תבנית כוחות השיח והמניפולציות שדוברות עצמן דרכו? או שמא עליי לזקוף קומה ולמצוא את המקום שבו אוכל לחיות חיי נוחות לנפש, ולצאת למבאק למען חיפוש אחר מקום שהוא בחזקת אי-מקום ולקוות ליצירה חדשה אשר לא תעמיד אותי יותר במבוכה, אך עם המחיר שאצטרך לשלם והוא ויתור על האמונה.

אוטופיה מודרנית

הפוסטמודרניסט, בדיוק כמו המודרניסט, יכול להיות שותף לייצור הרעות ויכול להיות שותף לניסיון לחשוף אותן ולצמצמן. האוטופיה שכמעט כל מודרניסט מבטיח במורה כזו או אחרת עלולה להיות מחסה למעשי נבלה שונים ומשונים ואמצעי להרחיק ולהדחיק את האופנים החברתיים לייצורן והפצתן של רעות.

עדי אופיר, מאמר: פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית.

בתוך  ״חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני״ בעריכת אילן גור זאב