המסר הפילוסופי המרכזי של "לקראת חינוך לגלותיות" הוא שהקללה שבהגשמת
ה"ביתיות" גדולה בהרבה מן הברכה המקופלת בה. לבני האדם יש צורך בסיסי באמת
אבסולוטית, במשמעות חובקת-כל, שיוכלו לעגן בה את טעם קיומם. הווריאציות
מגוונות: האל הכל-יכול של הדתות המונותיאיסטיות, "עולם האמת" האפלטוני,
הנירוונה והטאו של דתות המזרח, בני אור, עם נבחר, הקומוניזם הקוסמופוליטי,
הלאומנות הפשיסטית, המולדת המובטחת, עליונות הגזע, המורשת הקדושה, הרוב
הצודק, יעילות טכנולוגית, רשת האינטרנט, אופנה, שרירנות, אנדורפינים
אירוביים, וורקוהוליזם, הציונות המשיחית, השהידיות המוסלמית, אקסטזת אוהדי
הכדורגל - אין סוף להמצאות שימציאו בני אדם רק כדי לא להישאר בלא חיבור
שורשי, טוטלי, לממשות. הבעיה, כפי שראה ניטשה, היא שמחיר המימוש של הביתיות
הוא הונאה עצמית ופשע מוסרי. הונאה עצמית משום שכל ניסיון לראות את
המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית,
משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת
הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא
כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה