‏הצגת רשומות עם תוויות יהודה עמיחי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יהודה עמיחי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 21 במאי 2016

כל בני האדם נופלים במלחמה

כל בני האדם נופלים במלחמה.
לכולם מגיע זר ומכתב רשמי וטקס.

מתוך "אמי מתה בשבועות".
מהספר "מאדם אתה ואל אדם תשוב"

יום חמישי, 12 במאי 2016

לפני הדלת

[...] לִפְנֵי הַדֶּלֶת
שְׁנֵי הַסָּרִיסִים, הַזְּמַן וְהַגּוֹרָל, שׁוֹמְרִים עָלֵינוּ
וְעַל מְזוּזַת בֵּיתֵנוּ כָּתוּב: וְאָהַבְתָּ, וְאָהַבְתְּ.


פתוח סגור פתוח: בתים בתים ואהבה אחת, שיר 1.

שהר הזיכרון יזכור במקומי

יהודה עמיחי, בתוך "שירי ארץ ציון ירושלים":

שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי,
זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר,
שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכֹּר,
שֶׁהַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ יִזְכֹּר,
שֶׁבֵּית הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם אֱלֹהִים יִזְכֹּר,
שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה הַמִּתְגַּלְגֵּל יִזְכֹּר,
שֶׁהַיִּזְכֹּר יִזְכֹּר. שֶׁהַדְּגָלִים יִזְכְּרוּ,
הַתַּכְרִיכִים הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה, אֲשֶׁר
הַגּוּפִים שֶׁעָטְפוּ הָפְכוּ אָבָק. שֶׁהָאָבָק יִזְכֹּר.
שֶׁהָאַשְׁפָּה תִּזְכֹּר בַּשַּׁעַר. שֶׁהַשִּׁלְיָה תִּזְכֹּר.
שֶׁחַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ וְיִזְכְּרוּ,
שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ.


מהספר "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1985, עמ' 26(

יום שישי, 18 במרץ 2016

לעלים משהו מיוחד / יהודה עמיחי

בַּחֶדֶר הַמּוּאָר בְּאוֹרְחִים
וּבְאוֹרוֹת, אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ חוֹזֶרֶת לְיָוָן.
"חַיֵּי הֶעָלֶה הָאֲמִתִּיִּים
מַתְחִילִים, לֹא בָּאָבִיב, אֶלָּא
כְּשֶׁהוּא נִתָּק מִן הֶעָנָף" זְמַן חָרִיף
קָצָר וְנִפְלָא שֶׁל נְפִילָה.
תְּפִלָּה:
שֶׁתִּתְרַחֵק הָאֲדָמָה וְתַעֲמִיק,
אוֹ יִגְבַּהּ הֶעָנָף.

"לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֵינוּ עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת".

יום שבת, 10 במאי 2014

איזה מין אדם / יהודה עמיחי

מתוך השיר ״איזה מין אדם״
מהספר -גם האגרוף...״
אני לא מכונית, אני אדם
אני אדם-אלוהים, אני אלוהים-אדם
שימיו ספורים. הללויה.

יום שבת, 19 באפריל 2014

שבעה שירים מן הגניזה / יהודה עמיחי



שבעה שירים מן הגניזה, כפי שפורסם לראשונה באתר YNET  ב-18 באפריל 2014.
לסדר השירים אין משמעות.

1
חֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת מִתְּקוּפָה כַּלְקוֹלִיתִית
לֹא רָחוֹק מִבֵּית קְבָרוֹת
לְמֵתִים מוֹדֶרְנִיִּים.
וּכְמוֹ אָדָם שֶמְּקַבֵּל בְּגִיל חֲמִשִּים
מַה שֶקִּוָּה לְקַבֵּל בְּגִיל צָעִיר
צֶמַח דִּירָתִי פִּתְאוֹם
הָפַךְ לִהְיוֹת עֵץ.
הוֹפֵךְ הַחֶדֶר לְחָצֵר,
עֲצִיצִים הוֹפְכִים אֶת הַחֶדֶר לְג'וּנְגֶּל,
כִּסֵּא בַּשָּׂדֶה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְחֶדֶר.
הַוִּילוֹן הוּא מִפְרָשׂ שֶבּוֹ
רוֹצִים לִנְסֹעַ הַחוּצָה
וְהַחוּץ רוֹצֶה לִנְסֹעַ פְּנִימָה
מִתְנַפֵּחַ לַשָּוְא.

2
מִי יְיַצֵּג אוֹתְךָ
בַּמְּקוֹמוֹת שֶלֹּא תּוּכַל לָבוֹא שָמָּה
וּמִי יִשָּׂא אֶת דְּבָרְךָ
וּמִי יַסְבִּיר אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ
כְּשֶהֶסְבֵּר וְלַיְלָה וְיוֹם לֹא יִהְיוּ
וְהַמִּלִּים יִהְיוּ גֶּשֶם יוֹרֵד, יוֹרֶה,
אוֹ קְפִיצִים שֶל מִזְרָן,
קְפִיצִים בְּלִי תַּפְקִיד
מְשֻחְרָרִים.
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַתָּה יָכֹל לָשֶבֶת כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ.
הַבַּיִת שֶיָּשַבְתִּי בּוֹ מִתְרַחֵק
הָאוֹר הֻשְאַר דָּלוּק בַּחַלּוֹן לְמַעַן
לֹא יִשְמְעוּ וְרַק יִירָאוּ.

3
רַצְנוֹ יַחְדָּו מְעַט, פָּנַי לְיַד פָּנַיִךְ
כְּרָצִים בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים
מַחְלִיף עִם מֻחְלָף יַחְדָּו
אַחַר כָּךְ מָסַרְתִּי לָךְ וְנִשְאַרְתִּי מִתְנַשֵּם.

4
וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים
אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָו שֶיֵּש
שְנֵי מִינֵי זְמַן:
הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר
וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.

5
בֵּית אוֹהֲבִים
בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת
חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.
אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם.

6
כְּבָר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶאֲנִי צַיָּד
וְנִצּוֹד בְּגוּף אֶחָד
וּשְנֵיהֶם עֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִימָה
עַד שֶיַּגִּיעוּ לְשָלוֹם בֵּינֵיהֶם
כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר...
וְאַתְּ אֲהוּבָתִי
שֶרָאִית אוֹתִי חַי בַּחֲרָדָה לֵילוֹת
רְאִי עַכְשָו אֶת עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
כְּפִי שֶרָאִיתִי אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתִי
כְּשֶלֹּא נוֹלַדְתְּ עֲדַיִן.

7
אֲהוּבָתִי מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה כְּחֻלָּה.
כְּשֶהִיא הוֹלֶכֶת לְפָנַי אֲנִי
רוֹאֶה אֶת עַצְמִי בָּרְאִי:
בְּפָנַי נִפְגָּשִים אָבִי וּבְנִי.
אֲנִי מְקוֹם מִפְגָּשָם לִזְמַן קָצָר
אַחַר כָּךְ פָּנַי יֵלְכוּ שוּב וְדוֹמִים
לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
שֶהֵם מֵעֵבֶר לְאָבִי
וּמֵעֵבֶר לִפְנֵי בְּנִי.

יום שלישי, 15 באפריל 2014

היות ורגיל היה לחיות בחיים שאינם חייו

היות ורגיל היה לחיות בחיים שאינם חיו, לא תמה ולא שאל ולא חזר בו וקיבל את הדין.

"[ ...] אצבעותיו מצאו את הדלת. הבית נראה ריק מתושביו וריח צבע טרי עלה באפו. המפתח חיפש אף הוא את המנעול. במהירות ובביטחון סהרורי חדר המפתח לסדק הדק. סיבוב קל, חריקה קטנה – ועמד בפנים. מיד ידע שזה לא ביתו וזה לא מפתחו, אך היות ורגיל היה לחיות בחיים שאינם חייו, לא תמה ולא שאל ולא חזר בו וקיבל את הדין. סגר את הדלת בשקט. את הנקישה האחרונה לא יכול היה למנוע. הוא האזין ולא הייתה תגובה. שהרי הבית היה ריק ורק ציפייה גדולה מילאה אותו [...]"[1]


[1] מהסיפור "אהבה הפוכה" מתוך קובץ הסיפורים "ברוח הנוראה הזאת", שוקן, 1962.