שי פירון, שר החינוך, אמר איכנשהו, איפשהו, מתישהו שבני זוג מאותו המין אינם משפחה. מדובר בבן אדם דתי, שמבטא בכך לא את דעתו מתוקף התבונה, אלא את דעת כתבי הקודש ודבר האל. מבחינה זו שי פירון הוא תוצר של השיח הקדם-מודרני, זה הנשען בדבריו הנורמטיבים על סמכות אלוהית חוץ-אנושית שאינה נתונה למרותה של התבונה האנושית ובתוקף כך גם לביקורתה.
היוצאים נגד שי פירון, הליברלים עבדי המודרנה החילונית-הומניסטית, טוענים כי מדובר באדם חשוך שצריך להתפטר. אותם דוברים שייכים למערכת חשיבה שונה מזו של פירון. מערכת חשיבה ששמה את התבונה במרכזה של ההוויה. פקעה סמכותו של אל טרנסצנדנטי מוגן מחיצי ביקורת אנושיים, ועתה האדם בכוח תבונתו בלבד, הוא זה שיכול להשליט מערך חברתי-תרבותי חדש המבוסס על עקרונות שאותם הוא הגה בליבו מתוקף תבונתו.
כפי ששי פירון הוא תוצר כך אותם ליברלים הם תוצרים. עצם העובדה שהוא אמר את זה, אין זה כדי להוסיף על האמירה הזאת דבר. האמירה קיימת במנותק ממנו, שכן הוא אינו אמר אותה, אלא תרגם אותה, או במילים אחרות - העתיק אותה ועל כן מקומו של שי פירון הפרסונאלי בדיון הזה הוא דיי מיותר. מדובר באמירה ששייכת לשיח קדם-מודרני, ואותה יש לתקוף אם נהיה מעוניינים בכך. למה הדבר דומה? לכך שאראה עץ של תפוזים, והעובדה אומרת שאיני אוהב תפוזים, אני אקטוף את כל התפוזים מהעץ ואשליך לפח האשפה. האם התנגדתי לתפוז הספציפי הזה, או למה שעומד מאחריו? בפעולתי ניתן לומר שאני מבטא את שנאתי והתנגדותי לתפוז הספציפי הזה. הזמן שיעבור, יביא עימו את שנאתי לתפוזים אחרים אותם גם אשליך לפח האשפה וחוזר חלילה. לא יעלה על דעתי לעקור את העץ או לעבור דירה. כנראה.
השיח הפוסטמודרני מבטא באופו החד ביותר את ההתנגשות בין-אובייקטים לעיל. מצד אחד אובייקט משועבד לשיח קדם-מודרני ומצד שני אובייקטים משועבדים לשיח מודרני. יכול כמובן להיות מצב בו אובייקטים מדוכאים ומטפחים באותו הזמן, יהיו שייכים לאותה מערכת חשיבה, למשל מערכת חשיבה מודרנית - כך למשל יכול להתקיים סכסוך אלים בין תפיסות לאומיות שונות, או מעמדות כלכליים וכדומה. אך הויכוח המר והחריף ביותר יתקיים בין שתי מערכות חשיבות מנוגדות כפי שתיארתי למעלה.
כמובן שהשורה התחתונה חייבת להיכתב. מי צודק. מהו צדק? עד כמה חשוב להיות בצד הצודק? מדוע עלינו לנסות ולפענח עם מי הצד? עם פירון או עם הליברלים? במסגרתו של שיח המודרנה, חשובה השורה התחתונה ולא התהליך או השאלה שנמצאת בלב הדיון.
מכיוון שלכל אחד מן המתיידנים ישנו כוח טרנסצנדנטי אותו הם מבקשים לתרגם לכללי מוסר, איני בידי אלא לקבוע שאין הצדק נחלתם של המדיינים אלא נחלתם של אלה השואפים לשלמות או כוליות. בשורה תחתונה זו, אליה אני מחויב מתוקף משחק המודרניות, אומר כאיש מדע המדינה, כי מדינה דמוקרטית ליברלית לא יכולה לסבול ערעור כה גס לערכיה, וכפי שאמר בעבר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק: "דמוקרטיה היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם. משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי". אבקש אפוא להוסיף מילה לדבריו: "משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הליברליות הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי ליברלי". וזה חשוב כי מדובר על מטען חיובי שברק מציין בחלקו הראשון של המשפט, וכאן לב ליבה של הסוגיה. "שי פירון" יכול להוות 95% מהציבור, עדיין, על פי הדמוקרטיה של אהרון ברק, הוא אינו רשאי לכפות ערכים אנטי-ליברליים על ה-5% הנותרים. כלומר, על פי אהרון ברק, ישנה חיה כזאת יישות עם תפיסות קדם-מודרניות אנטי-ליברלית, אשר תגן על ערכים ליברליים, שמלכתחילה השמירה עליהם מעוגנים היסודות המחשבה הליברלית הסובלנית והפלורליסטית. לצערי אין חיה כזאת.
הדמוקרטיה הליברלית בישראל נמצאת בסכנה לא מכוחות פוסטמודרניים אנטי-סובייקטיים חילוניים של החילוניות הקאנטיאנית, אלא מכוחות קדם-מודרניים אנטי-ליברליים אנטי-מודרניים הנשענים על סמכות אלוהית וכתבי הקודש. בעשורים הבאים, אנו נהיה עדים למלחמת תרבות אשר בליבה שלוש מערכות חשיבה שונות: מערכת החשיבה הקדם-מודרנית, זו אשר נראה בעיקר בצדדים החרדיים הדתיים-הלאומיים, האיסלמיסטיים הערבים ואף בציבור המסורתי בישראל; החשיבה המודרנית, אשר תתבטא בעיקר בתנועות פוליטיות המעמידות ערכים ליברליים, סוציאליים, חילוניים, הומניים, פציפיסטיים, פמיניסטיים על ראש שמחתם; מערכת החשיבה הפוסטמודרנית, אשר תבקר באופן מדוד את מידת נכונותם של קבוצות תרבותיות חברתיות קיבלתיות לקבל את העובדה שהחשיבה המעצבת אותם מייצרת עבדים מדוכאים מחד גיסא ושמשעתקים את השיח באידך גיסא. החשיבה הפוסטמודרנית תביא לכדי ערעור מוחלט באשר לאמיתות המוחלטות, והדבר יתקבל באוזן קשבת דווקא בקרב הקדם-מודרניים, שלאחר שנים של חוסר אוזן קשבת מצד המודרנה והנאורות, לפתע תפיסת העולפ שלהם מקבלת חיזוק בכך שהורידו את הנראורות והליברליות לדרגתה הנחותה בדבר שקריות האמיתות אותן הן מאמצים בהתלהבות ולהט גדולים כל כך.
היוצאים נגד שי פירון, הליברלים עבדי המודרנה החילונית-הומניסטית, טוענים כי מדובר באדם חשוך שצריך להתפטר. אותם דוברים שייכים למערכת חשיבה שונה מזו של פירון. מערכת חשיבה ששמה את התבונה במרכזה של ההוויה. פקעה סמכותו של אל טרנסצנדנטי מוגן מחיצי ביקורת אנושיים, ועתה האדם בכוח תבונתו בלבד, הוא זה שיכול להשליט מערך חברתי-תרבותי חדש המבוסס על עקרונות שאותם הוא הגה בליבו מתוקף תבונתו.
כפי ששי פירון הוא תוצר כך אותם ליברלים הם תוצרים. עצם העובדה שהוא אמר את זה, אין זה כדי להוסיף על האמירה הזאת דבר. האמירה קיימת במנותק ממנו, שכן הוא אינו אמר אותה, אלא תרגם אותה, או במילים אחרות - העתיק אותה ועל כן מקומו של שי פירון הפרסונאלי בדיון הזה הוא דיי מיותר. מדובר באמירה ששייכת לשיח קדם-מודרני, ואותה יש לתקוף אם נהיה מעוניינים בכך. למה הדבר דומה? לכך שאראה עץ של תפוזים, והעובדה אומרת שאיני אוהב תפוזים, אני אקטוף את כל התפוזים מהעץ ואשליך לפח האשפה. האם התנגדתי לתפוז הספציפי הזה, או למה שעומד מאחריו? בפעולתי ניתן לומר שאני מבטא את שנאתי והתנגדותי לתפוז הספציפי הזה. הזמן שיעבור, יביא עימו את שנאתי לתפוזים אחרים אותם גם אשליך לפח האשפה וחוזר חלילה. לא יעלה על דעתי לעקור את העץ או לעבור דירה. כנראה.
השיח הפוסטמודרני מבטא באופו החד ביותר את ההתנגשות בין-אובייקטים לעיל. מצד אחד אובייקט משועבד לשיח קדם-מודרני ומצד שני אובייקטים משועבדים לשיח מודרני. יכול כמובן להיות מצב בו אובייקטים מדוכאים ומטפחים באותו הזמן, יהיו שייכים לאותה מערכת חשיבה, למשל מערכת חשיבה מודרנית - כך למשל יכול להתקיים סכסוך אלים בין תפיסות לאומיות שונות, או מעמדות כלכליים וכדומה. אך הויכוח המר והחריף ביותר יתקיים בין שתי מערכות חשיבות מנוגדות כפי שתיארתי למעלה.
כמובן שהשורה התחתונה חייבת להיכתב. מי צודק. מהו צדק? עד כמה חשוב להיות בצד הצודק? מדוע עלינו לנסות ולפענח עם מי הצד? עם פירון או עם הליברלים? במסגרתו של שיח המודרנה, חשובה השורה התחתונה ולא התהליך או השאלה שנמצאת בלב הדיון.
מכיוון שלכל אחד מן המתיידנים ישנו כוח טרנסצנדנטי אותו הם מבקשים לתרגם לכללי מוסר, איני בידי אלא לקבוע שאין הצדק נחלתם של המדיינים אלא נחלתם של אלה השואפים לשלמות או כוליות. בשורה תחתונה זו, אליה אני מחויב מתוקף משחק המודרניות, אומר כאיש מדע המדינה, כי מדינה דמוקרטית ליברלית לא יכולה לסבול ערעור כה גס לערכיה, וכפי שאמר בעבר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק: "דמוקרטיה היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם. משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי". אבקש אפוא להוסיף מילה לדבריו: "משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הליברליות הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי ליברלי". וזה חשוב כי מדובר על מטען חיובי שברק מציין בחלקו הראשון של המשפט, וכאן לב ליבה של הסוגיה. "שי פירון" יכול להוות 95% מהציבור, עדיין, על פי הדמוקרטיה של אהרון ברק, הוא אינו רשאי לכפות ערכים אנטי-ליברליים על ה-5% הנותרים. כלומר, על פי אהרון ברק, ישנה חיה כזאת יישות עם תפיסות קדם-מודרניות אנטי-ליברלית, אשר תגן על ערכים ליברליים, שמלכתחילה השמירה עליהם מעוגנים היסודות המחשבה הליברלית הסובלנית והפלורליסטית. לצערי אין חיה כזאת.
הדמוקרטיה הליברלית בישראל נמצאת בסכנה לא מכוחות פוסטמודרניים אנטי-סובייקטיים חילוניים של החילוניות הקאנטיאנית, אלא מכוחות קדם-מודרניים אנטי-ליברליים אנטי-מודרניים הנשענים על סמכות אלוהית וכתבי הקודש. בעשורים הבאים, אנו נהיה עדים למלחמת תרבות אשר בליבה שלוש מערכות חשיבה שונות: מערכת החשיבה הקדם-מודרנית, זו אשר נראה בעיקר בצדדים החרדיים הדתיים-הלאומיים, האיסלמיסטיים הערבים ואף בציבור המסורתי בישראל; החשיבה המודרנית, אשר תתבטא בעיקר בתנועות פוליטיות המעמידות ערכים ליברליים, סוציאליים, חילוניים, הומניים, פציפיסטיים, פמיניסטיים על ראש שמחתם; מערכת החשיבה הפוסטמודרנית, אשר תבקר באופן מדוד את מידת נכונותם של קבוצות תרבותיות חברתיות קיבלתיות לקבל את העובדה שהחשיבה המעצבת אותם מייצרת עבדים מדוכאים מחד גיסא ושמשעתקים את השיח באידך גיסא. החשיבה הפוסטמודרנית תביא לכדי ערעור מוחלט באשר לאמיתות המוחלטות, והדבר יתקבל באוזן קשבת דווקא בקרב הקדם-מודרניים, שלאחר שנים של חוסר אוזן קשבת מצד המודרנה והנאורות, לפתע תפיסת העולפ שלהם מקבלת חיזוק בכך שהורידו את הנראורות והליברליות לדרגתה הנחותה בדבר שקריות האמיתות אותן הן מאמצים בהתלהבות ולהט גדולים כל כך.
