‏הצגת רשומות עם תוויות אילן גור זאב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אילן גור זאב. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 ביולי 2015

היכולת לראות ולשמוע

דף לח, א גמרא: היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת בקול ובמראה משום ערוה ובדעת מפני הגזלנין והחמסנין ת"ר אדם נברא בערב שבת ומפני מה שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו (סנהדרין)

 המורה הנאמן, הנאור "רוכן לעבר" נפש הזולת: "רכינה זו אל עבר הזולת כרוכה בחינוך לקשב" (אילן גור זאב, 1999: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל) וקשב אפשרי רק כתושמת לב לאחרות של הזולת "למען יהפוך כל אדם לתלמיד".


מתוך: "חינוך כיתה", הוצאת מכון מופת, 2008, עמ' 16-17.

 

יום שבת, 21 ביוני 2014

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט / אילן גור זאב

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט של מניפולציה וכעבד נרצע של המערכת, שבה "הבית" הפיזי והסימבולי מתפקד תמיד בשרירותיות, באקראיות ובסתמיות, גם אם יושביו מקדישים את כל חייהם לביעור הרע, ל"התנגדות", לאי-צדק, לחשיפת המניפולציות המעצבות את התודעה הכוזבת, לאהבה, ליצירה אמנותית ואף להיענות לזימון קולו של היצר ולזימונו של "האחר לחלוטין". החינוך אפוא הוא אופן נכוחותה של ההוויה. נוכחות זו מופיעה לעתים כאמצעי להסוואה של הכוחות והמניפולציות ההגמוניים, המגויסים להבטחת אי-הנראות של האלימות - אלימות הממלאה את הכל בדמות המובן מאליו הסתמי, ההרמוניה, הקודים המוכרים והעונג והסבל ההכרחי, הפועלים כ"בית" במרחבי הקונסנסוס והנורמליות.

עם זאת, החינוך המכונן את "הבית" הוא זה המבטיח את האין-אונו ואת חוסר היכולת לאתגר את הסדר השורר ולהציב סדר יום פוליטי, תרבותי וקיומי אחר לגמרי. בנקודה זו מתפצלת התפיסה הפוסטמודרניסטית של החינוך לשתי תפיסות מנוגדות - תפיסה אחת תנסה להראות כיצד אפשר להפיק מהביקורת הפוסטמודרניסטית על החינוך אלטרנטיבה משחררת (הפוסטמודרניזם הרך - מ.נ), ואילו התפפיסה השנייה תבקש להראות שלתשוקות השחרור ולאידיאולוגיות המהפכניות, המציעות אלטרנטיבה חיובית "אמיתית" לכובשנות השוררת, יש ערך אך ורק כאשלייה יצירתית-אלימה נוספת (הפוסטמודרניזם הקשה - מ.נ). 

לקראת חינוך לגלותיות, 23-24

פיברוקו של האדם / אילן גור זאב

מנקודת מבט פוסטמודרניסטית החינוך מופקד על פיברוקו של האדם המנורמל. לפי תפיסה זו בני האדם אינם נולדים כיצורים אוטונומיים, כלומר כסובייקטים, אלא מיוצרים, על כל ההיבטים של "ייחודיותם", בתהליך מורכב של סובייקטיפקציה. מבחינה זו בני אדם לעולם אינם "אותנטיים" ובשום מקרה אין בהם יסוד "טבעי" או אלוהי. בני אדם הם תוצר של אלימות יצירתית. הם מיוצרים - הם בבחינת פרודקט, תוצר. בני אדם אינם אלא הד לדינמיקות של השיח שהם סוכניו ובד בבד גם קורבנותיו המסורים ביותר. עד היכן שנירמולם הצליח, בני אדם הם פלט של תהליך הייצור החברתי והתרבותי, הקובע את האפשרויות ואת המגבלות של אתר הנירמול שבין מלתעותיו הם מתפקדים. אתר זה קובע את גבולות הוודאות שלהם, את ייעודם ואף את אפשרויות המרד והשכחה העצמית "שלהם". אפשר לנסח זאת בשתי דרכים שונות, שאחת מהן מייצגת פוסטמודרניזם "רך", ואילו השניה מייצגת פוסטמודרניזם "קשה".

לקראת חינוך לגלותיות, 16

יום שלישי, 27 במאי 2014

נמרוד אלוני על ספרו של אילן גור זאב

המסר הפילוסופי המרכזי של "לקראת חינוך לגלותיות" הוא שהקללה שבהגשמת ה"ביתיות" גדולה בהרבה מן הברכה המקופלת בה. לבני האדם יש צורך בסיסי באמת אבסולוטית, במשמעות חובקת-כל, שיוכלו לעגן בה את טעם קיומם. הווריאציות מגוונות: האל הכל-יכול של הדתות המונותיאיסטיות, "עולם האמת" האפלטוני, הנירוונה והטאו של דתות המזרח, בני אור, עם נבחר, הקומוניזם הקוסמופוליטי, הלאומנות הפשיסטית, המולדת המובטחת, עליונות הגזע, המורשת הקדושה, הרוב הצודק, יעילות טכנולוגית, רשת האינטרנט, אופנה, שרירנות, אנדורפינים אירוביים, וורקוהוליזם, הציונות המשיחית, השהידיות המוסלמית, אקסטזת אוהדי הכדורגל - אין סוף להמצאות שימציאו בני אדם רק כדי לא להישאר בלא חיבור שורשי, טוטלי, לממשות. הבעיה, כפי שראה ניטשה, היא שמחיר המימוש של הביתיות הוא הונאה עצמית ופשע מוסרי. הונאה עצמית משום שכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

יום שני, 26 במאי 2014

אוטופיה מודרנית

הפוסטמודרניסט, בדיוק כמו המודרניסט, יכול להיות שותף לייצור הרעות ויכול להיות שותף לניסיון לחשוף אותן ולצמצמן. האוטופיה שכמעט כל מודרניסט מבטיח במורה כזו או אחרת עלולה להיות מחסה למעשי נבלה שונים ומשונים ואמצעי להרחיק ולהדחיק את האופנים החברתיים לייצורן והפצתן של רעות.
עדי אופיר, מאמר: פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית.
בתוך  ״חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני״ בעריכת אילן גור זאב