צווים טוטאליים / דויד גרוסמן

אני חושש מן החיים במחיצת אנשים שיש להם מחויבויות לצו טוטאלי. צווים טוטאליים מחייבים לבסוף מעשים טוטאליים, ואני נעבעך, אדם חלקי ויחסי ופגום שמעדיף לשגות שגיאות בנות תיקון מאשר להשיג הישגים שמחוץ לטבע.

דויד גרוסמן, הזמן הצהוב, 40

הישגיו של ילד בלימודים...

הישגיו של ילד הלימודים, עתידו כמבוגר משכיל, ובעקבות כך גם מצבו הסוציו-אקונומי, נקבעים בראש ובראשונה ברגע לידתו.

שלי יחימוביץ׳

אנחנו, עמ׳175

הזהו אדם? / פרימו לוי

הבל ורעות רוח להתאמץ לבלוע את השיטות המוסריות שהמציאו אחרים, במקומות אחרים.

עמ׳ 42

שפינוזה על דת ואלוהים

הדת אינה מקבלת תוקף של חוק אלא על פי החלטתם של אלה שבידם הזכות לשלוט, ושאין לו לאלוהים שום מלכות מיוחדת על בני אדם, אלא באמצעותם של המחזיקים בשלטון.

מאמר תיאולוגי מדיני, 1961, עמ׳ 199

נלקח מ: דת ומדינה בישראל, עמוד 324

אף אחד לא אמר לנו

עיצבנו את עצמנו במו ידנו, אף אחד לא אמר לנו ללכת לבית הספר וללמוד ואחר כך להמשיך לאוניברסיטה.

גן העדן דל אבי, 143

מוכר

גן העדן של אבי / אריאל צבר

אצל רובנו ניסיון החיים שוחק ומדכא את החלומות. הזמן מבהיר מה ביכולתנו להשיג ומה לא.

עמוד 137

פריץ גרובה

אני קורא בספר של אריאל צבר דבר מה מעניין

:

גן העדן של אבי / אריאל צבר

אפרים בי צבאע׳א המציא סוג חדש של מכובדות, כזו שאינה מבוססת על אדמותיך או הכנסותיך, אלא על עומק הידע שלך ועל עוצמת אמונתך.

עמ׳ 73

מסרון

ברשותך תלווה אותי היום.... הגעתי לבית בשיא העייפות. מהר מאוד הורדתי בגדים ומצאתי את עצמי במקלחת. עכשיו אני אחריי מקלחת, נקי, פרש, ורענן. כמעט כל העייפות ברחה לי. משה, עכשיו ברגעים אלה אני יושב עם עצמי וקצת מבועס כי נשארתי עד לפחות לשבוע הבא עם 36 שקלים. אתמול קרן נתנה לי מאה וחמישים שקלים שיהיה לי למשך השבוע. היום קניתי תרופות בחמישים שקלים, קניתי סיגריות ושתייה ב 34 שקלים, וסנוויץ חביתה מאנג'ל בעשרים שקלים. נאבד לי עשרה שקלים וכך נשארתי עם 34 שקלים. בעסה. חוץ מזה אני משתדל להנות מכל רגע ונורא רוצה להיות אפקטיבי. משה אוליי אתה לא יודע אבל אתה החדרת לי את הסדר, אני חדש בנושא אך אני משתדל ללמוד מהר. תאמין לי אני לא רק רוצה להיות אפקטיבי כי אם אני רוצה להיות גם ייעיל. תאמין גם לי שאני רואה בך מורה, מחנך, וחבר. משה תודה על הליווי שלך, מעריך את זה מאוד וטוב שייש מישהו שאפשר לסמס לו. ערב טוב. נתן.

שולחן בחנות רהיטים

ההרגשה היא שאני שולחן בחנות רהיטים

את החנות בחרתי? את הצבע בחרתי? הצורה? השווי?

והלקוח שיניח אותי בסלון, בפינת האוכל ולאחר מכן במחסן, בחרתי?

אין חלום גרוע יותר מהמציאות

מסופר על אסיר באושוויץ, שחלם חלום בלהות והתחיל לזוז באי נחת משנתו, אז חבר שלו ראה אותו ונתן לו להמשיך בחלום. כי אין חלום גרוע יותר מהמציאות.

שי פירון כתוצר של השיח הקדם-מודרני

שי פירון, שר החינוך, אמר איכנשהו, איפשהו, מתישהו שבני זוג מאותו המין אינם משפחה. מדובר בבן אדם דתי, שמבטא בכך לא את דעתו מתוקף התבונה, אלא את דעת כתבי הקודש ודבר האל. מבחינה זו שי פירון הוא תוצר של השיח הקדם-מודרני, זה הנשען בדבריו הנורמטיבים על סמכות אלוהית חוץ-אנושית שאינה נתונה למרותה של התבונה האנושית ובתוקף כך גם לביקורתה.

היוצאים נגד שי פירון, הליברלים עבדי המודרנה החילונית-הומניסטית, טוענים כי מדובר באדם חשוך שצריך להתפטר. אותם דוברים שייכים למערכת חשיבה שונה מזו של פירון. מערכת חשיבה ששמה את התבונה במרכזה של ההוויה. פקעה סמכותו של אל טרנסצנדנטי מוגן מחיצי ביקורת אנושיים, ועתה האדם בכוח תבונתו בלבד, הוא זה שיכול להשליט מערך חברתי-תרבותי חדש המבוסס על עקרונות שאותם הוא הגה בליבו מתוקף תבונתו.

כפי ששי פירון הוא תוצר כך אותם ליברלים הם תוצרים. עצם העובדה שהוא אמר את זה, אין זה כדי להוסיף על האמירה הזאת דבר. האמירה קיימת במנותק ממנו, שכן הוא אינו אמר אותה, אלא תרגם אותה, או במילים אחרות - העתיק אותה ועל כן מקומו של שי פירון הפרסונאלי בדיון הזה הוא דיי מיותר. מדובר באמירה ששייכת לשיח קדם-מודרני, ואותה יש לתקוף אם נהיה מעוניינים בכך. למה הדבר דומה? לכך שאראה עץ של תפוזים, והעובדה אומרת שאיני אוהב תפוזים, אני אקטוף את כל התפוזים מהעץ ואשליך לפח האשפה. האם התנגדתי לתפוז הספציפי הזה, או למה שעומד מאחריו? בפעולתי ניתן לומר שאני מבטא את שנאתי והתנגדותי לתפוז הספציפי הזה. הזמן שיעבור, יביא עימו את שנאתי לתפוזים אחרים אותם גם אשליך לפח האשפה וחוזר חלילה. לא יעלה על דעתי לעקור את העץ או לעבור דירה. כנראה.

השיח הפוסטמודרני מבטא באופו החד ביותר את ההתנגשות בין-אובייקטים לעיל. מצד אחד אובייקט משועבד לשיח קדם-מודרני ומצד שני אובייקטים משועבדים לשיח מודרני. יכול כמובן להיות מצב בו אובייקטים מדוכאים ומטפחים באותו הזמן, יהיו שייכים לאותה מערכת חשיבה, למשל מערכת חשיבה מודרנית -  כך למשל יכול להתקיים סכסוך אלים בין תפיסות לאומיות שונות, או מעמדות כלכליים וכדומה. אך הויכוח המר והחריף ביותר יתקיים בין שתי מערכות חשיבות מנוגדות כפי שתיארתי למעלה.

כמובן שהשורה התחתונה חייבת להיכתב. מי צודק. מהו צדק? עד כמה חשוב להיות בצד הצודק? מדוע עלינו לנסות ולפענח עם מי הצד? עם פירון או עם הליברלים? במסגרתו של שיח המודרנה, חשובה השורה התחתונה ולא התהליך או השאלה שנמצאת בלב הדיון.

מכיוון שלכל אחד מן המתיידנים ישנו כוח טרנסצנדנטי אותו הם מבקשים לתרגם לכללי מוסר, איני בידי אלא לקבוע שאין הצדק נחלתם של המדיינים אלא נחלתם של אלה השואפים לשלמות או כוליות. בשורה תחתונה זו, אליה אני מחויב מתוקף משחק המודרניות, אומר כאיש מדע המדינה, כי מדינה דמוקרטית ליברלית לא יכולה לסבול ערעור כה גס לערכיה, וכפי שאמר בעבר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק: "דמוקרטיה היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם. משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי". אבקש אפוא להוסיף מילה לדבריו: "משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הליברליות הוא משטר של שלטון הרוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי ליברלי". וזה חשוב כי מדובר על מטען חיובי שברק מציין בחלקו הראשון של המשפט, וכאן לב ליבה של הסוגיה. "שי פירון" יכול להוות 95% מהציבור, עדיין, על פי הדמוקרטיה של אהרון ברק, הוא אינו רשאי לכפות ערכים אנטי-ליברליים על ה-5% הנותרים. כלומר, על פי אהרון ברק, ישנה חיה כזאת יישות עם תפיסות קדם-מודרניות אנטי-ליברלית, אשר תגן על ערכים ליברליים, שמלכתחילה השמירה עליהם מעוגנים היסודות המחשבה הליברלית הסובלנית והפלורליסטית. לצערי אין חיה כזאת.

הדמוקרטיה הליברלית בישראל נמצאת בסכנה לא מכוחות פוסטמודרניים אנטי-סובייקטיים חילוניים של החילוניות הקאנטיאנית, אלא מכוחות קדם-מודרניים אנטי-ליברליים אנטי-מודרניים הנשענים על סמכות אלוהית וכתבי הקודש. בעשורים הבאים, אנו נהיה עדים למלחמת תרבות אשר בליבה שלוש מערכות חשיבה שונות: מערכת החשיבה הקדם-מודרנית, זו אשר נראה בעיקר בצדדים החרדיים הדתיים-הלאומיים, האיסלמיסטיים הערבים ואף בציבור המסורתי בישראל; החשיבה המודרנית, אשר תתבטא בעיקר בתנועות פוליטיות המעמידות ערכים ליברליים, סוציאליים, חילוניים, הומניים, פציפיסטיים, פמיניסטיים על ראש שמחתם; מערכת החשיבה הפוסטמודרנית, אשר תבקר באופן מדוד את מידת נכונותם של קבוצות תרבותיות חברתיות קיבלתיות לקבל את העובדה שהחשיבה המעצבת אותם מייצרת עבדים מדוכאים מחד גיסא ושמשעתקים את השיח באידך גיסא. החשיבה הפוסטמודרנית תביא לכדי ערעור מוחלט באשר לאמיתות המוחלטות, והדבר יתקבל באוזן קשבת דווקא בקרב הקדם-מודרניים, שלאחר שנים של חוסר אוזן קשבת מצד המודרנה והנאורות, לפתע תפיסת העולפ שלהם מקבלת חיזוק בכך שהורידו את הנראורות והליברליות לדרגתה הנחותה בדבר שקריות האמיתות אותן הן מאמצים בהתלהבות ולהט גדולים כל כך.

Death is not terrible

Death is not terrible
We know how to die

"Canal"

הילד / מרטין בובר

אמנם הילד, ולא הילד היחיד בלבד, ולא הילדים היחידים בלבד, אלא הילד כסתמו, מציאות הוא. אמנם שעה שאנו אמורים לדון ב"פיתוחם של כוחות הבריאה", נולדים על פני כל האדמה כולה רבבה של בני אדם חדשים מוכרעים כבר ואף על פי כן עדיין בהכרע הם עומדים והם מהווים רבבה של מציאויות, אבל גם מציאות אחת. המין האנושי מתחיל בכל שעה תמיד. עשויים אנו לשכוח דבר זה מחמת כבוד ועוביו של מה שהיה, של מה שמכונה בפינו "תולדות העולם", של העובדה שכל ילד בא לעולם והכנה טבועה בו, שהיא פרי "תולדות-העולם", הכנת מורשה של מלוא דורות עולם, ושכל ילד נולד לתוך מצב מזומן, פרי "תולדות-העולם", זאת אומרת, פרי מלוא מהווי עולמות. ואל לה לעובדה זו להאפיל על העובדה האחרת שחשיבותה אינה פחותה מן הראשונה, שעם כל זה בשעה זו כבכל שעה ושעה פורץ ונכנס לתוך נדבכיו של המצוי מה שלא היה עד כאן, ולו ריבוא פנים, שאף פן אחד מהם לא נראה וניבט עד כאן, ולו ריבוא נפשות שעדיין לא נתהוו, העומדות להווייה-מעשה בראשית ברור ומובהק, מעשה חידוש צף ועולה, אב-כוח כביר. אפשרות זו שופעת כמעיין המתגבר ויבזבזו אותה כמה שיבזבזו, היא המציאות ששמה "הילד". הופעה זו של היחידות, זו שיתרה היא על הולדה ולידה בלבד. חסד זה שבידי האדם, זו הרשות לחזור ולהתחיל, לחזור תמיד, לחזור ולהתחיל אף עתה.

על המעשה החינוך, 237-238

(תפיסה מודרנית נאורה של הסובייקט)

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט / אילן גור זאב

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט של מניפולציה וכעבד נרצע של המערכת, שבה "הבית" הפיזי והסימבולי מתפקד תמיד בשרירותיות, באקראיות ובסתמיות, גם אם יושביו מקדישים את כל חייהם לביעור הרע, ל"התנגדות", לאי-צדק, לחשיפת המניפולציות המעצבות את התודעה הכוזבת, לאהבה, ליצירה אמנותית ואף להיענות לזימון קולו של היצר ולזימונו של "האחר לחלוטין". החינוך אפוא הוא אופן נכוחותה של ההוויה. נוכחות זו מופיעה לעתים כאמצעי להסוואה של הכוחות והמניפולציות ההגמוניים, המגויסים להבטחת אי-הנראות של האלימות - אלימות הממלאה את הכל בדמות המובן מאליו הסתמי, ההרמוניה, הקודים המוכרים והעונג והסבל ההכרחי, הפועלים כ"בית" במרחבי הקונסנסוס והנורמליות.

עם זאת, החינוך המכונן את "הבית" הוא זה המבטיח את האין-אונו ואת חוסר היכולת לאתגר את הסדר השורר ולהציב סדר יום פוליטי, תרבותי וקיומי אחר לגמרי. בנקודה זו מתפצלת התפיסה הפוסטמודרניסטית של החינוך לשתי תפיסות מנוגדות - תפיסה אחת תנסה להראות כיצד אפשר להפיק מהביקורת הפוסטמודרניסטית על החינוך אלטרנטיבה משחררת (הפוסטמודרניזם הרך - מ.נ), ואילו התפפיסה השנייה תבקש להראות שלתשוקות השחרור ולאידיאולוגיות המהפכניות, המציעות אלטרנטיבה חיובית "אמיתית" לכובשנות השוררת, יש ערך אך ורק כאשלייה יצירתית-אלימה נוספת (הפוסטמודרניזם הקשה - מ.נ). 

לקראת חינוך לגלותיות, 23-24

פיברוקו של האדם / אילן גור זאב

מנקודת מבט פוסטמודרניסטית החינוך מופקד על פיברוקו של האדם המנורמל. לפי תפיסה זו בני האדם אינם נולדים כיצורים אוטונומיים, כלומר כסובייקטים, אלא מיוצרים, על כל ההיבטים של "ייחודיותם", בתהליך מורכב של סובייקטיפקציה. מבחינה זו בני אדם לעולם אינם "אותנטיים" ובשום מקרה אין בהם יסוד "טבעי" או אלוהי. בני אדם הם תוצר של אלימות יצירתית. הם מיוצרים - הם בבחינת פרודקט, תוצר. בני אדם אינם אלא הד לדינמיקות של השיח שהם סוכניו ובד בבד גם קורבנותיו המסורים ביותר. עד היכן שנירמולם הצליח, בני אדם הם פלט של תהליך הייצור החברתי והתרבותי, הקובע את האפשרויות ואת המגבלות של אתר הנירמול שבין מלתעותיו הם מתפקדים. אתר זה קובע את גבולות הוודאות שלהם, את ייעודם ואף את אפשרויות המרד והשכחה העצמית "שלהם". אפשר לנסח זאת בשתי דרכים שונות, שאחת מהן מייצגת פוסטמודרניזם "רך", ואילו השניה מייצגת פוסטמודרניזם "קשה".

לקראת חינוך לגלותיות, 16

שחרור האדם

יש לכתוב על שחרור האדם.

-
21.6
תוספת:
האם בכלל אפשר לכתוב על שחרור האדם באותם כלים מגבילים אשר אליהם נכנסתי בבואי לעולם זה? במידה מסוימת, כדי להישאר נאמן לתוכן דברי ולשאיפתי, אצטרך לעשות שימוש הן בתוכן והן בצורה כדי לבטא נוכחה את המסר אשר יצא מאותה כתיבה. כתיבה על שחרור האדם. זאת אל לך לשכוח, זו יצירתך הגדולה ביותר. ניסיון, שיותר משהוא פילוסופי הוא בלתי רצוני והכרחי לקיום סתמי וחסר ביקורת, קיום שהוא עכשיו הנקי ביותר שיכול לעלות על דעתו של אדם.

הפוסטמודרניזם הוא כתב חידה אשר אך לסוריאליזם הפתרון, והאקזיסטנציאליזם הדרך לו.

מערכות המביאות למצב של שעתוק סובייקטים


שני כוחות-על:
טבע (אוניברסאלי - אישי)  ותרבות (פרטיקולארי - כללי)

עניינה של התרבות היא לייצר סוכנים אשר ישעתקו סובייקטים בדמותם. התרבות עושה זאת באמצעות מוסדות - כאשר כל חברה מתאפיינת בסוגים שונים של מוסדות שמפעילים סוגים של כוחות על הסובייקט.

 סוכני השיח המשעתק סובייקטים במסגרת התרבותית:
1. זירות משפחתיות מסורתיות
2. זירות חברתיות חברה מוסדיות

נוצרים:
זירות פרטיות טרנסצנדנטליות, פעילות המתרחשת בקולו של האדם ביחס לשתי הזירות המשמעות כמערכות כבדות משקל על עצמיותו.

האפיקורסות הטובה / רבי משה לייב מסאסוב

האפיקורסות הטובה

אמר רבי משה לייב:

אין מידה ואין כוח באדם שנבראו לבטלה. וגם כל המידות המגונות מתעלות לעבודת השם. כך, למשל, הגיאות: כשהיא מתעלה היא נהפכת לגאון הלב בדרכי שמיים. אבל מפני מה נבראה האפיקורסות? גם היא יש לה התעלות בפעולת העזרה. כי אם בא אליך אדם ודורש ממך עזרה, אל תסתפק בדבר שפתיים ואל תאמר לו: השלך על השם יהבך, אלא עליך לפעול, כאילו אין אלוהים, ובכל העולם אין מי שיוכל לעזור לאדם זה, אלא אתה בלבד.

מרטין בובר, אור הגנוז, עמוד 271

שירים / בולגקוב

כן, שירים... והוא כבר בן שלושים ושתיים! מה הלאה? [...] אני לא מאמין באף מילה מכל מה שאני כותב!...״

מיכאיל בולגקוב, האמן ומרגריטה, 98

על אישה שאונסת

אפיסטמולוגיה.

על פי החוק השוביניסטי המקומי אישה לא יכולה לאנוס ילד, זה לא קיים. לכן נשמע המנגינות הבאות; א. היא קיימה איתם

 יחסי מין, ולא אנסה אותם. ב. הרווחה אשמה ג. יעל דן עדיין מחפשת את הקורבן האמיתי של המקרה הזה, כי היא גם חיפשה את הקורבן האמיתי גם בפרשת האחים קארידו. ד. פנינה תמנו שאטה טוענת שהיא חולת נפש, כי היא הייתה הפסיכיאטרית שלה בשנים האחרונות, ולכן היא גם קורבן. של מי? 

שלג

יום שלישי של שלג על ירושלים. הימים ימי תחילת חורף ולא רגילים פה התושבים לתכונות ליבם ולקצב נשימתם. כך עם הזמן הראשון יוצאים הם בשמחה ולאחר מכן יוצאים בשמחה פחות יותר. והכל מלווה בתמונה ומחוקקים, והנה היום השלישי כיום מעשה של בריאת האדם, יושבים בביתם בינם לבין עצמם ברוחם, יום אחד ויום שני, וכבר יצאתה נשמתם מלדור עם עצמם, והזמן מראה כי הגיעה העת לצאת הנפש מתוך עצמה והחלו מתאוננים על מעשה השלג ולא שמחו ולא יצאו ורק קור ראו ורק עם ליבם נותרו ואין אחר

דמיון ומציאות

המציאות המצאת בדמיון

אנחנו מדמיינים אץ המציאות ומדברים על המציאות.

מהי המציאות? הדמיון 

כשאנחנו מדברים אנחנו יוצרים מציאות.

ואז ניתן לכתוב שיר חסר מובן לכאורה. מילים לא מובנות

נמרוד אלוני על ספרו של אילן גור זאב

המסר הפילוסופי המרכזי של "לקראת חינוך לגלותיות" הוא שהקללה שבהגשמת ה"ביתיות" גדולה בהרבה מן הברכה המקופלת בה. לבני האדם יש צורך בסיסי באמת אבסולוטית, במשמעות חובקת-כל, שיוכלו לעגן בה את טעם קיומם. הווריאציות מגוונות: האל הכל-יכול של הדתות המונותיאיסטיות, "עולם האמת" האפלטוני, הנירוונה והטאו של דתות המזרח, בני אור, עם נבחר, הקומוניזם הקוסמופוליטי, הלאומנות הפשיסטית, המולדת המובטחת, עליונות הגזע, המורשת הקדושה, הרוב הצודק, יעילות טכנולוגית, רשת האינטרנט, אופנה, שרירנות, אנדורפינים אירוביים, וורקוהוליזם, הציונות המשיחית, השהידיות המוסלמית, אקסטזת אוהדי הכדורגל - אין סוף להמצאות שימציאו בני אדם רק כדי לא להישאר בלא חיבור שורשי, טוטלי, לממשות. הבעיה, כפי שראה ניטשה, היא שמחיר המימוש של הביתיות הוא הונאה עצמית ופשע מוסרי. הונאה עצמית משום שכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

המערכת מייצרת סובייקטים

המערכת מייצרת סובייקטים כפי שהיא מייצרת דברים אחרים, תוך ניסיון להפחתה ולהכוונה שלהם. 

ארגונים בעולם פוסטמודרני. עמוד 23

פוקו

אוטופיה מודרנית

הפוסטמודרניסט, בדיוק כמו המודרניסט, יכול להיות שותף לייצור הרעות ויכול להיות שותף לניסיון לחשוף אותן ולצמצמן. האוטופיה שכמעט כל מודרניסט מבטיח במורה כזו או אחרת עלולה להיות מחסה למעשי נבלה שונים ומשונים ואמצעי להרחיק ולהדחיק את האופנים החברתיים לייצורן והפצתן של רעות.

עדי אופיר, מאמר: פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית.

בתוך  ״חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני״ בעריכת אילן גור זאב

סוריאליזם - אקזיסטנציאליזם - פוסטמודרניזם

ליברליזם - כד מלא מים

סוריאליזם - חימר

אקזיסטנציאליזם - כד ריק

פוסטמודרניזם - כדים קטנים בלתי נראים 

מרטין היידגר - מות האלוהים

אם נוכל להגיע להשלמה אמיצה עם עובדת סופיותנו, נגיע לאותה הוויה אותנטית המאפשרת את החשיפה של מה שאנחנו באמת. אם ננסה להימלט ממודעות זו, ניפול למצב דל היעדר אותנטיות, של זיוף ועיוות מצבנו האמיתי בפני עצמנו.

עמ׳ 15, מבוא לפילוסופיות הקיום

פוסטמודרניזם רך

הפוסטמודרניזם הרך, אם נתמקד בשאלת ההתערבות המוסרית כדוגמה, מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות. הוגים פוסטמודרניים מעין אלה טוענים שבסיטואציה העכשווית לא רק שהמחשבה הפוסטמודרנית איננה מובילה בהכרח לניהיליזם, אלא אדרבה, רק היא עשויה לכונן 'אני' אתי שאיננו הונאה עצמית, דהיינו אדם הפועל בצורה מוסרית בלי להצדיק מוסריות זו בעזרת 'אידאולוגיות גדולות' למיניהן, שסופן להיכשל דווקא בשל הטוטליות שלהן. ואמנם, לא פעם נמצא הוגים פוסטמודרניים מובהקים העומדים בחזית המערכה על צדק חברתי, ומכאן שבפועל ההגות הפוסטמודרנית. אינה מביאה בהכרח להתפוררות מוסרית ולניהיליזם (הרב שג"ר)

והגירת הורי / יהודה עמיחי

כרך 1, 221

פוסטמודרניזם / דוד גורביץ

אם כך יהיה, יתרום הפוסטמודרניזם בנקודה שבה הוא נדרש יותר מכל: לשמש סוגן של פתיחות ויצירתיות לקולות לא חתומים, בלתי קריאים, לא מיוצגים בסדר הסימבולי בתוך עולם שכבר איבד מהגדרותיו המכוננות, שכבר זנח את הניחומים המטאפיסיים הישנים.

על הדת - פרויד

זגמונד פרויד אומר במאמר מתוך הספר של נמרוד אלוני, כל שצריך להיות אדם, "על ההתנגשות בין הידיעה המדעית לאמונה הדתית", כי "הדת הנה ניסיון לשלוט בעולם החושים, שבו אנו נתונים, באמצעות עולם המשאלות, שפיתחנו בתוכנו כתוצאה מן הצרכים הביולוגיים והפסיכולוגיים שלנו".

הנאצי שבי טיוטה

בשעות הערב, על יד המזרקה

שמעתי קינה והקינה שרה שיר

לך ועל הנאצי שבך

שמסוגל לרצוח

הנאצי שבי אומר לי לא

לא עוד אכזבות

מי שלא שמע לא ידע

המשוגע שבי אומר טוב

טוב לדעת אכזבות

המשורר וההזייה / פרויד

האשם המאושר אינו הוזה לעולם - כי עושה זאת רק מי שנמנע סיפוק בחייו. משאלות שלא באו על סיפוקן הן מניעי ההזיות, וכל הזיה לעצמה בגדר מילוי משאלה היא - תיקון למציאות שלא באה על סיפוקה. 

זיגמונד פרויד, המשורר וההזייה, עמ׳ 3

מי שם?

מי שם? מי שם? האם זו את, נדז׳ה? האומנם המעבר, כל המעבר, הוא בחיים האלה? איני שומע אותך. מי שם? האם זה רק אני? האם זה אני עצמי?

אנדרה ברטון, נדז׳ה, עמ׳ 146

נדז׳ה/ברטון - חופש מיצור אנוש

עדיין איני תופש מדוע מונעים חופש מיצור אנוש. הם כלאו את סאד, הם כלאו את ניטשה, הם כלאו את בודלר.

נדז׳ה, עמ׳ 143

איזה מין אדם / יהודה עמיחי

מתוך השיר ״איזה מין אדם״

מהספר -גם האגרוף...״

אני לא מכונית, אני אדם

אני אדם-אלוהים, אני אלוהים-אדם

שימיו ספורים. הללויה.

גלות החושים

לדבר על החושים שגרים בגלות

לשקר כשאומרים עולם ומלואו

לספר על הבתים שמחוץ לדבקות

לבוא ולהמשיך ככל הזמנים ולבוא 

נסעתי רחוק מכאן אל ירחו של ירח

אל תפאורת הבמה שעל גדות החאן

אל סדקים שדבוקים על מרווח הסלעים

שבעותל המערבי ואל הכבישים שעלי

מובילים ממני אל כביש צדי חשוך

כמו המדרגות המוסתרות בצמחיה

ואף אדם לא ראה ויורדים במקום אחר

ועולים כזיכרון שבא בימים האחרונים

ומלקטים אורות בצבעי שממה חותכת

כמו ילדה יפה שרואה פרח ומסתכלת

  

חיים אהרון קפלן

לא לשכוח לקרוא את ״מגילת היסורין״ של חיים אנרון קפלן

כתוב מבריק על חוויותיו מגטו ורשה

קביעה (חדש שמאלי)

לגבי האדם אומר זאת כך, מהות כולו היא הקביעה או הרצון לקיימה. מהות הפוכה לכך תהיה הציות. אין דרה הקביעה בעולמו של הציות ואין עולמו של הציות דרך בבית הקביעה. שאיפה גדולה מאין כמותה היא אפוא להניע מחשבות לכדי פעולה וזאת באופן בלתי תלוי בעולמות חיצוניים. אדם הנמלט מן הקביעה יישא בהכרח בעול הציות שיהפך עם הזמן להרגל ובמקרים מסוימים אף לערך או ערך מקודש במקרה הקיצוני יותר. כל מקרה פרטי של ציות הינו החשש מפני השלחותיה של הקביעה, הפחד מפני השאיפה הגדולה הטבועה בכל. בכל קונפליקט בחייו של אדם ימצא אחד מאותם אלמנטים - קביעה וציות, או במילים אחרות היחס בין "אני" ל"הם". יחס אשר מטשטש כאשר מדובר על קבוצות הנושאות עימם זכרונות משותפים, אך אין זה מבטל כלל את מהות הקונפליקט שיעבור למרגשה של הנפש פנימה עמוק, גם אם אין רואים זאת על פניו של אדם. המצאתה של שפה היא המעלה הנשגבת ביותר בחיי אדם, שכן היא מממקדמת את קביעתו של היחיד על אופנים שונים של המציאות או התרבות בה הוא פועל. להשמע לחוקי שפה, לציית להם, זה ההרגל הנמוך ביותר שיכול אדם לדבוק בו - הרגל שמכוח הטבע ולא מכוח הבריאה. דגש נוסף: אין אדם אשר יכול לקבוע באופן אותנטי שעליו לציית לרוח הדורות הקודמים. יהיה זה אוקסימורון, דגל שחור הצבוע בלבן. קביעתו של אדם לעולם אינה נסמכת על עבר, אלא על עתיד. כלומר, ציות מבוסס על הסדר קיים, לעולם. קביעה מבוססת על עניין שאינו בנמצא אלא הוא יימצא כאשר אקבע אותו במנותק מחוויות העבר האישיות והק'ולקטיביות.

שיר ללא שם

אם הבלטות הן כנפי הנשרים

והקירות משב הרוח שטלטל אניית יונה

והכסא עליו היא יושבת הוא גוף מתאווה

ובית החלום הוא חלונות המשקיפים על העשן העולה

מסדום ועמורה

והפער שנפער בין גופי לגופה הוא

הכוח שהפריד חלקיקים בקריעת ים סוף

הטביע והשיל

אז המילים הבאות הן שאריות של

רגליה ועיניה 

והשכחה והזיכרון שמקרבים אותי לעבודת השם

שלה

בחושך הנורא הזה

אני מרעים קול שלא נשמע מעולם.

הבית שבמילים

קלאס בא לממש את הרעיון שהבית הלאומי של האדם הוא לא על האדמה, הוא לא בדגל או בקרב, אלא בטקסט שצף בין הקרקע לאוויר, הבית שבמילים, [...]

אוריאל קון, מתוך הרדמה לקלאס של קורטאסר

חלומות / קלאס - פרק 80

בכך שאנו חולמים, מתאפשר לנו לתרגל חינם אין כסף את כישורי השיגעון שלנו. עלה בדעתנו בו-זמנית שכל שגעון הוא חלום שמתקבע. חוכמת העם: הוא משוגע מסוכן, בעל חלומות.

בהפסקת יצירה

אשוב בקרוב.

משימה נוראה על פי קורטאסר

משימה נוראה, לדשדש במעגל שמרכזו נמצא בכל מקום ושהקיפו בשום מקום.

קלאס, 125

אימת הריק

Horror vacuii

המשפחה שלנו

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר אֶל־הֲמוֹן הָעָם וְהִנֵּה אִמּוֹ וְאֶחָיו עָמְדוּ בַּחוּץ וְהֵם מְבַקְשִׁים לְדַבֵּר אִתּוֹ׃ 47 וַיֻּגַּד אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה אִמְּך וְאַחֶיךָ עֹמְדִים בַּחוּץ וּמְבַקְשִׁים לְדַבֵּר אִתָּךְ׃ 48 וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֶל־הָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ מִי הִיא אִמִּי וּמִי הֵם אֶחָי׃ 49 וַיֵּט יָדוֹ עַל־תַּלְמִידָיו וַיֹּאמַר הִנֵּה אִמִּי וְאֶחָי׃ 50 כִּי כָּל הָעֹשֶׂה רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם הוּא אָח וְאָחוֹת וְאֵם לִי׃ 

מתי יב 46-50

וגם מרקוס ג 31-35

לוקס ח 19-21

שיבת הרוח הטמאה

וְהָרוּחַ הַטְּמֵאָה אַחֲרֵי צֵאתָהּ מִן־הָאָדָם תְּשֹׁטֵט בִּמְקֹמוֹת צִיָּה לְבַקֶּשׁ־לָהּ מָנוֹחַ וְלֹא תִמְצָא׃ 44 אָז תֹּאמַר אָשׁוּבָה אֶל־בֵּיתִי אֲשֶׁר יָצָאתִי מִשָׁם וּבָאָה וּמָצְאָה אֹתוֹ מְפֻנֶּה וּמְטֻאטָא וּמְהֻדָּר׃ 45 וְאַחַר תֵּלֵךְ וְלָקְחָה עִמָּהּ שֶׁבַע רוּחוֹת אֲחֵרוֹת רָעוֹת מִמֶּנָּה וּבָאוּ וְשָׁכְנוּ שָׁם וְהָיְתָה אַחֲרִית הָאָדָם הַהוּא רָעָה מֵרֵאשִׁיתוֹ כֵּן יִהְיֶה גַּם־לַדּוֹר הָרָע הַזֶּה׃ 

מתי יב 43-46

גם לוקס יא 24-26

 

משורר ההעדר

אני משורר ההעדר
כותב על האין ולא על היש.
אין לי מה לומר על העולם אלא על אי העולם.

שבעה שירים מן הגניזה / יהודה עמיחי

שבעה שירים מן הגניזה, כפי שפורסם לראשונה באתר YNET  ב-18 באפריל 2014.

לסדר השירים אין משמעות.

1

חֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת מִתְּקוּפָה כַּלְקוֹלִיתִית

לֹא רָחוֹק מִבֵּית קְבָרוֹת
לְמֵתִים מוֹדֶרְנִיִּים.
וּכְמוֹ אָדָם שֶמְּקַבֵּל בְּגִיל חֲמִשִּים
מַה שֶקִּוָּה לְקַבֵּל בְּגִיל צָעִיר
צֶמַח דִּירָתִי פִּתְאוֹם
הָפַךְ לִהְיוֹת עֵץ.
הוֹפֵךְ הַחֶדֶר לְחָצֵר,
עֲצִיצִים הוֹפְכִים אֶת הַחֶדֶר לְג'וּנְגֶּל,
כִּסֵּא בַּשָּׂדֶה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְחֶדֶר.
הַוִּילוֹן הוּא מִפְרָשׂ שֶבּוֹ
רוֹצִים לִנְסֹעַ הַחוּצָה
וְהַחוּץ רוֹצֶה לִנְסֹעַ פְּנִימָה
מִתְנַפֵּחַ לַשָּוְא.

2
מִי יְיַצֵּג אוֹתְךָ
בַּמְּקוֹמוֹת שֶלֹּא תּוּכַל לָבוֹא שָמָּה
וּמִי יִשָּׂא אֶת דְּבָרְךָ
וּמִי יַסְבִּיר אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ
כְּשֶהֶסְבֵּר וְלַיְלָה וְיוֹם לֹא יִהְיוּ
וְהַמִּלִּים יִהְיוּ גֶּשֶם יוֹרֵד, יוֹרֶה,
אוֹ קְפִיצִים שֶל מִזְרָן,
קְפִיצִים בְּלִי תַּפְקִיד
מְשֻחְרָרִים.
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַתָּה יָכֹל לָשֶבֶת כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ.
הַבַּיִת שֶיָּשַבְתִּי בּוֹ מִתְרַחֵק
הָאוֹר הֻשְאַר דָּלוּק בַּחַלּוֹן לְמַעַן
לֹא יִשְמְעוּ וְרַק יִירָאוּ.

3

רַצְנוֹ יַחְדָּו מְעַט, פָּנַי לְיַד פָּנַיִךְ

כְּרָצִים בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים

מַחְלִיף עִם מֻחְלָף יַחְדָּו

אַחַר כָּךְ מָסַרְתִּי לָךְ וְנִשְאַרְתִּי מִתְנַשֵּם.

4

וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים

אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָו שֶיֵּש

שְנֵי מִינֵי זְמַן:

הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר

וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.

5

בֵּית אוֹהֲבִים

בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת
חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.
אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם.

6

כְּבָר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶאֲנִי צַיָּד

וְנִצּוֹד בְּגוּף אֶחָד

וּשְנֵיהֶם עֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִימָה

עַד שֶיַּגִּיעוּ לְשָלוֹם בֵּינֵיהֶם

כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר...

וְאַתְּ אֲהוּבָתִי

שֶרָאִית אוֹתִי חַי בַּחֲרָדָה לֵילוֹת

רְאִי עַכְשָו אֶת עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה

כְּפִי שֶרָאִיתִי אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתִי

כְּשֶלֹּא נוֹלַדְתְּ עֲדַיִן.

7

אֲהוּבָתִי מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה כְּחֻלָּה.

כְּשֶהִיא הוֹלֶכֶת לְפָנַי אֲנִי
רוֹאֶה אֶת עַצְמִי בָּרְאִי:
בְּפָנַי נִפְגָּשִים אָבִי וּבְנִי.
אֲנִי מְקוֹם מִפְגָּשָם לִזְמַן קָצָר
אַחַר כָּךְ פָּנַי יֵלְכוּ שוּב וְדוֹמִים
לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
שֶהֵם מֵעֵבֶר לְאָבִי
וּמֵעֵבֶר לִפְנֵי בְּנִי.