שלג

יום שלישי של שלג על ירושלים. הימים ימי תחילת חורף ולא רגילים פה התושבים לתכונות ליבם ולקצב נשימתם. כך עם הזמן הראשון יוצאים הם בשמחה ולאחר מכן יוצאים בשמחה פחות יותר. והכל מלווה בתמונה ומחוקקים, והנה היום השלישי כיום מעשה של בריאת האדם, יושבים בביתם בינם לבין עצמם ברוחם, יום אחד ויום שני, וכבר יצאתה נשמתם מלדור עם עצמם, והזמן מראה כי הגיעה העת לצאת הנפש מתוך עצמה והחלו מתאוננים על מעשה השלג ולא שמחו ולא יצאו ורק קור ראו ורק עם ליבם נותרו ואין אחר

דמיון ומציאות

המציאות המצאת בדמיון

אנחנו מדמיינים אץ המציאות ומדברים על המציאות.

מהי המציאות? הדמיון 

כשאנחנו מדברים אנחנו יוצרים מציאות.

ואז ניתן לכתוב שיר חסר מובן לכאורה. מילים לא מובנות

נמרוד אלוני על ספרו של אילן גור זאב

המסר הפילוסופי המרכזי של "לקראת חינוך לגלותיות" הוא שהקללה שבהגשמת ה"ביתיות" גדולה בהרבה מן הברכה המקופלת בה. לבני האדם יש צורך בסיסי באמת אבסולוטית, במשמעות חובקת-כל, שיוכלו לעגן בה את טעם קיומם. הווריאציות מגוונות: האל הכל-יכול של הדתות המונותיאיסטיות, "עולם האמת" האפלטוני, הנירוונה והטאו של דתות המזרח, בני אור, עם נבחר, הקומוניזם הקוסמופוליטי, הלאומנות הפשיסטית, המולדת המובטחת, עליונות הגזע, המורשת הקדושה, הרוב הצודק, יעילות טכנולוגית, רשת האינטרנט, אופנה, שרירנות, אנדורפינים אירוביים, וורקוהוליזם, הציונות המשיחית, השהידיות המוסלמית, אקסטזת אוהדי הכדורגל - אין סוף להמצאות שימציאו בני אדם רק כדי לא להישאר בלא חיבור שורשי, טוטלי, לממשות. הבעיה, כפי שראה ניטשה, היא שמחיר המימוש של הביתיות הוא הונאה עצמית ופשע מוסרי. הונאה עצמית משום שכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

המערכת מייצרת סובייקטים

המערכת מייצרת סובייקטים כפי שהיא מייצרת דברים אחרים, תוך ניסיון להפחתה ולהכוונה שלהם. 

ארגונים בעולם פוסטמודרני. עמוד 23

פוקו

אוטופיה מודרנית

הפוסטמודרניסט, בדיוק כמו המודרניסט, יכול להיות שותף לייצור הרעות ויכול להיות שותף לניסיון לחשוף אותן ולצמצמן. האוטופיה שכמעט כל מודרניסט מבטיח במורה כזו או אחרת עלולה להיות מחסה למעשי נבלה שונים ומשונים ואמצעי להרחיק ולהדחיק את האופנים החברתיים לייצורן והפצתן של רעות.

עדי אופיר, מאמר: פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית.

בתוך  ״חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני״ בעריכת אילן גור זאב

סוריאליזם - אקזיסטנציאליזם - פוסטמודרניזם

ליברליזם - כד מלא מים

סוריאליזם - חימר

אקזיסטנציאליזם - כד ריק

פוסטמודרניזם - כדים קטנים בלתי נראים 

מרטין היידגר - מות האלוהים

אם נוכל להגיע להשלמה אמיצה עם עובדת סופיותנו, נגיע לאותה הוויה אותנטית המאפשרת את החשיפה של מה שאנחנו באמת. אם ננסה להימלט ממודעות זו, ניפול למצב דל היעדר אותנטיות, של זיוף ועיוות מצבנו האמיתי בפני עצמנו.

עמ׳ 15, מבוא לפילוסופיות הקיום

פוסטמודרניזם רך

הפוסטמודרניזם הרך, אם נתמקד בשאלת ההתערבות המוסרית כדוגמה, מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות. הוגים פוסטמודרניים מעין אלה טוענים שבסיטואציה העכשווית לא רק שהמחשבה הפוסטמודרנית איננה מובילה בהכרח לניהיליזם, אלא אדרבה, רק היא עשויה לכונן 'אני' אתי שאיננו הונאה עצמית, דהיינו אדם הפועל בצורה מוסרית בלי להצדיק מוסריות זו בעזרת 'אידאולוגיות גדולות' למיניהן, שסופן להיכשל דווקא בשל הטוטליות שלהן. ואמנם, לא פעם נמצא הוגים פוסטמודרניים מובהקים העומדים בחזית המערכה על צדק חברתי, ומכאן שבפועל ההגות הפוסטמודרנית. אינה מביאה בהכרח להתפוררות מוסרית ולניהיליזם (הרב שג"ר)

והגירת הורי / יהודה עמיחי

כרך 1, 221

פוסטמודרניזם / דוד גורביץ

אם כך יהיה, יתרום הפוסטמודרניזם בנקודה שבה הוא נדרש יותר מכל: לשמש סוגן של פתיחות ויצירתיות לקולות לא חתומים, בלתי קריאים, לא מיוצגים בסדר הסימבולי בתוך עולם שכבר איבד מהגדרותיו המכוננות, שכבר זנח את הניחומים המטאפיסיים הישנים.

על הדת - פרויד

זגמונד פרויד אומר במאמר מתוך הספר של נמרוד אלוני, כל שצריך להיות אדם, "על ההתנגשות בין הידיעה המדעית לאמונה הדתית", כי "הדת הנה ניסיון לשלוט בעולם החושים, שבו אנו נתונים, באמצעות עולם המשאלות, שפיתחנו בתוכנו כתוצאה מן הצרכים הביולוגיים והפסיכולוגיים שלנו".

הנאצי שבי טיוטה

בשעות הערב, על יד המזרקה

שמעתי קינה והקינה שרה שיר

לך ועל הנאצי שבך

שמסוגל לרצוח

הנאצי שבי אומר לי לא

לא עוד אכזבות

מי שלא שמע לא ידע

המשוגע שבי אומר טוב

טוב לדעת אכזבות

המשורר וההזייה / פרויד

האשם המאושר אינו הוזה לעולם - כי עושה זאת רק מי שנמנע סיפוק בחייו. משאלות שלא באו על סיפוקן הן מניעי ההזיות, וכל הזיה לעצמה בגדר מילוי משאלה היא - תיקון למציאות שלא באה על סיפוקה. 

זיגמונד פרויד, המשורר וההזייה, עמ׳ 3

מי שם?

מי שם? מי שם? האם זו את, נדז׳ה? האומנם המעבר, כל המעבר, הוא בחיים האלה? איני שומע אותך. מי שם? האם זה רק אני? האם זה אני עצמי?

אנדרה ברטון, נדז׳ה, עמ׳ 146

נדז׳ה/ברטון - חופש מיצור אנוש

עדיין איני תופש מדוע מונעים חופש מיצור אנוש. הם כלאו את סאד, הם כלאו את ניטשה, הם כלאו את בודלר.

נדז׳ה, עמ׳ 143

איזה מין אדם / יהודה עמיחי

מתוך השיר ״איזה מין אדם״

מהספר -גם האגרוף...״

אני לא מכונית, אני אדם

אני אדם-אלוהים, אני אלוהים-אדם

שימיו ספורים. הללויה.

גלות החושים

לדבר על החושים שגרים בגלות

לשקר כשאומרים עולם ומלואו

לספר על הבתים שמחוץ לדבקות

לבוא ולהמשיך ככל הזמנים ולבוא 

נסעתי רחוק מכאן אל ירחו של ירח

אל תפאורת הבמה שעל גדות החאן

אל סדקים שדבוקים על מרווח הסלעים

שבעותל המערבי ואל הכבישים שעלי

מובילים ממני אל כביש צדי חשוך

כמו המדרגות המוסתרות בצמחיה

ואף אדם לא ראה ויורדים במקום אחר

ועולים כזיכרון שבא בימים האחרונים

ומלקטים אורות בצבעי שממה חותכת

כמו ילדה יפה שרואה פרח ומסתכלת

  

חיים אהרון קפלן

לא לשכוח לקרוא את ״מגילת היסורין״ של חיים אנרון קפלן

כתוב מבריק על חוויותיו מגטו ורשה

קביעה (חדש שמאלי)

לגבי האדם אומר זאת כך, מהות כולו היא הקביעה או הרצון לקיימה. מהות הפוכה לכך תהיה הציות. אין דרה הקביעה בעולמו של הציות ואין עולמו של הציות דרך בבית הקביעה. שאיפה גדולה מאין כמותה היא אפוא להניע מחשבות לכדי פעולה וזאת באופן בלתי תלוי בעולמות חיצוניים. אדם הנמלט מן הקביעה יישא בהכרח בעול הציות שיהפך עם הזמן להרגל ובמקרים מסוימים אף לערך או ערך מקודש במקרה הקיצוני יותר. כל מקרה פרטי של ציות הינו החשש מפני השלחותיה של הקביעה, הפחד מפני השאיפה הגדולה הטבועה בכל. בכל קונפליקט בחייו של אדם ימצא אחד מאותם אלמנטים - קביעה וציות, או במילים אחרות היחס בין "אני" ל"הם". יחס אשר מטשטש כאשר מדובר על קבוצות הנושאות עימם זכרונות משותפים, אך אין זה מבטל כלל את מהות הקונפליקט שיעבור למרגשה של הנפש פנימה עמוק, גם אם אין רואים זאת על פניו של אדם. המצאתה של שפה היא המעלה הנשגבת ביותר בחיי אדם, שכן היא מממקדמת את קביעתו של היחיד על אופנים שונים של המציאות או התרבות בה הוא פועל. להשמע לחוקי שפה, לציית להם, זה ההרגל הנמוך ביותר שיכול אדם לדבוק בו - הרגל שמכוח הטבע ולא מכוח הבריאה. דגש נוסף: אין אדם אשר יכול לקבוע באופן אותנטי שעליו לציית לרוח הדורות הקודמים. יהיה זה אוקסימורון, דגל שחור הצבוע בלבן. קביעתו של אדם לעולם אינה נסמכת על עבר, אלא על עתיד. כלומר, ציות מבוסס על הסדר קיים, לעולם. קביעה מבוססת על עניין שאינו בנמצא אלא הוא יימצא כאשר אקבע אותו במנותק מחוויות העבר האישיות והק'ולקטיביות.

שיר ללא שם

אם הבלטות הן כנפי הנשרים

והקירות משב הרוח שטלטל אניית יונה

והכסא עליו היא יושבת הוא גוף מתאווה

ובית החלום הוא חלונות המשקיפים על העשן העולה

מסדום ועמורה

והפער שנפער בין גופי לגופה הוא

הכוח שהפריד חלקיקים בקריעת ים סוף

הטביע והשיל

אז המילים הבאות הן שאריות של

רגליה ועיניה 

והשכחה והזיכרון שמקרבים אותי לעבודת השם

שלה

בחושך הנורא הזה

אני מרעים קול שלא נשמע מעולם.

הבית שבמילים

קלאס בא לממש את הרעיון שהבית הלאומי של האדם הוא לא על האדמה, הוא לא בדגל או בקרב, אלא בטקסט שצף בין הקרקע לאוויר, הבית שבמילים, [...]

אוריאל קון, מתוך הרדמה לקלאס של קורטאסר