על הכוהנים / פרידריך ניטשה

צר לי על הכוהנים האלה. גם מאוסים הם עלי; אך הדבר הזה קל בעיני מזמן שאני נמצא בקרב בני האדם / ואף על פי כן אני סובל וסבלתי עמם: אסירים הם בעיני ואנשים אשר הוטבע בהם אות. זה אשר קרוי בפיהם גואל כבל אותם בכבלים: - בכבלים של ערכים כוזבים ודברי הזיה! אח, לו רק בא להם גואל מגואלם! / לפנים, והם מיטלטלים בלב ים, דימו להם כי נחתו על אי, והנה, לא אי הוא כי אם מפלצת ישנה!

מבוכת ההומניסט שהפך להיות אדם דתי בעולם חילוני

בכל דור ודור ישנו המובך התורן. זה אשר זמנו עבר והוא נאחז בקרנות המזבח, תרתי משמע, ומתמיד בפולחנו וזאת על אף שאין המציאות צועדת יחד איתו בהגיונו "הדתי". כך אנו שומעים חדשות לבקרים את הדילמה של האדם הדתי, אשר נאלץ להתמודד במציאות ליברלית חילונית, אשר נעה על גלי המדע ולא על גלי כתבי הקודש. אין זה חדש.

אך יותר ויותר אני חש כהומניסט כמעט את אותה התחושה בעודי קורא טקסטים המשבחים את מקומו של האדם בעולם הטבע, ואת תכונותיו הנשגבות מהן נגזרות לו זכויות - מה שקרוי בשפתנו המודרנית-ליברלית, זכויות האדם. אני אפוא האדם הדתי התורן, אשר קם בבוקר לעבודת בוראו, ואין העולם קם יחד איתי. "הקריאה" הפוסטמודרנית צודקת באשר למעמדו ותכונותיו של האדם: אין לו מעמד במסגרת הטבע, ואין לו זכויות הנובעות מתכונת אישיותו: אוטונמיה, אותנטיות, רציונאליות - וזאת מפני שהוא אינו אותנטי אינו אותטונומי ואינו רציונאלי. - אם נחזור מעט אחורה, למה הדבר דומה, לאותו אדם דתי אשר נאלץ לקבל עליו על כורחו את הקביעה הטבעית כי האדם לא נברא באמירת האל אלא הוא תוצר של התפתחות אבולוציונית הצועדת מאות אלפי שנים אחורה. כך ההומניסט, או המודרניסט, מאמין בערכים הליברלים של המודרנה, מאמין באדם, נאלץ להכיר באפסותו של האדם.

מציאות קדם מודרנית

האל במרכז 

"מות האל", הוביל ל:

מציאות מודרנית

האדם במרכז

"מות האדם" הוביל ל:

מציאות פוסטמודרנית

אין מרכז

השאלה שאני צריך לשאול את עצמי היא: האם עליי להמשיך ולהיות המאמין הקירקגורי ולדבוק באמונה באדם, וזאת ביודעין כי אין האדם אלא תבנית כוחות השיח והמניפולציות שדוברות עצמן דרכו? או שמא עליי לזקוף קומה ולמצוא את המקום שבו אוכל לחיות חיי נוחות לנפש, ולצאת למבאק למען חיפוש אחר מקום שהוא בחזקת אי-מקום ולקוות ליצירה חדשה אשר לא תעמיד אותי יותר במבוכה, אך עם המחיר שאצטרך לשלם והוא ויתור על האמונה.

שוויון ו-אי-שוויון

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים. מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו, אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי, אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

הרב קוק.

החינוך שכנגד / אילן גור זאב

החינוך שכנגד הוא אמירת "הן" רבתי לאהבת החיים, אחריות רליגיוזית כאוטופה נגטיבית האפשרית אפילו בעידן מהירויות-העל, בינות לזירות השונות, למהירויות השונות, למרחבים הפרה-מודרניים, המודרניים והפוסט-מודרניים, ולנוכחויות הקדושה האלוהית, הקדושה שבהריגה ההומניסטית של האלוהים ולנוכחות גלות הקדושות כולן לטובת האקזיסטנציה של פני השטח והזימון ל"שיבת הביתה" אל האין לצלילי המוזיקה של האקסטזיס היורש את הפואזיס. בין הזירות, מתוך הסדקים ונוכח האין-סופיות שהאנושות מהווה בה שאלה מכרעת ופירור קטון בכוכב נידח, תוך חציית גבולות ואהבת חיי האורחה ואלתור-התמיד מתפתח החינוך-שכנגד, צומח בענווה ובאהבה עצמית המתאפשרת מתוך אהבת החיים כתהום, כסכנה, כחיבוק, כיצירה,כאירוניה עצמית המודעת למשימתה האין-סופית, הקדושה.

מתוך: חינוך - מהות ורוח, עמ' 40.

אי-שוויון בחינוך

פתיח לקדיש

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו. ואפילו חשובים בעיניו חשובים הם כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המוות כרוך בעקיבו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני כלי משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, אומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.

מתוך "פתיח לקדיש", סמוך ונראה, ש"י עגנון

הכיתה ומשמעות הסדר החברתי

"הכיתה היא אחד המקומות ללמוד על חוק ועל צדק, על חובות ועל זכויות, והיא אחד המוסדות המאפשרים לתלמידים להתנסות במימושם של ערכים אלה. שמירה על הסדר החברתי בכיתה ובבית הספר היא משימה לא קלה, אך היא הזדמנות חינוכית שבית הספר והמורים יכולים לנצלה, ולסייע באמצעותה לתלמידים להתפתח ולהבין את חיי היומיום ואת המשמעות של הסדר החברתי"

שלמה צדקיהו, חינוך כיתה, עמ' 59-60.

המנגינה של העדר חיים

המנגינה של העדר חיים
פורט עלי הרוקד

התנועה ארוכה יותר ממה
ארוכה ממה

מה הירוק הזה
 שהולך בי מהכתף והצוואר

למקום שאני הולך הירוק
הולך איתי ומסמן שהולך

הזרועות מושכות
למקום שהוא מעבר למקום

הנה אני נאסף להיות הווה

חווה פנחס כהן

לא הייתה יכולה התורה להתרגם

מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא הייתה יכולה התורה להתרגם כל צרכה.

סופרים א'.

היכולת לראות ולשמוע

דף לח, א גמרא: היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת בקול ובמראה משום ערוה ובדעת מפני הגזלנין והחמסנין ת"ר אדם נברא בערב שבת ומפני מה שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו (סנהדרין)

 המורה הנאמן, הנאור "רוכן לעבר" נפש הזולת: "רכינה זו אל עבר הזולת כרוכה בחינוך לקשב" (אילן גור זאב, 1999: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל) וקשב אפשרי רק כתושמת לב לאחרות של הזולת "למען יהפוך כל אדם לתלמיד".

מתוך: "חינוך כיתה", הוצאת מכון מופת, 2008, עמ' 16-17.