‏הצגת רשומות עם תוויות לקראת חינוך לגלותיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לקראת חינוך לגלותיות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 21 ביוני 2014

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט / אילן גור זאב

החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט של מניפולציה וכעבד נרצע של המערכת, שבה "הבית" הפיזי והסימבולי מתפקד תמיד בשרירותיות, באקראיות ובסתמיות, גם אם יושביו מקדישים את כל חייהם לביעור הרע, ל"התנגדות", לאי-צדק, לחשיפת המניפולציות המעצבות את התודעה הכוזבת, לאהבה, ליצירה אמנותית ואף להיענות לזימון קולו של היצר ולזימונו של "האחר לחלוטין". החינוך אפוא הוא אופן נכוחותה של ההוויה. נוכחות זו מופיעה לעתים כאמצעי להסוואה של הכוחות והמניפולציות ההגמוניים, המגויסים להבטחת אי-הנראות של האלימות - אלימות הממלאה את הכל בדמות המובן מאליו הסתמי, ההרמוניה, הקודים המוכרים והעונג והסבל ההכרחי, הפועלים כ"בית" במרחבי הקונסנסוס והנורמליות.

עם זאת, החינוך המכונן את "הבית" הוא זה המבטיח את האין-אונו ואת חוסר היכולת לאתגר את הסדר השורר ולהציב סדר יום פוליטי, תרבותי וקיומי אחר לגמרי. בנקודה זו מתפצלת התפיסה הפוסטמודרניסטית של החינוך לשתי תפיסות מנוגדות - תפיסה אחת תנסה להראות כיצד אפשר להפיק מהביקורת הפוסטמודרניסטית על החינוך אלטרנטיבה משחררת (הפוסטמודרניזם הרך - מ.נ), ואילו התפפיסה השנייה תבקש להראות שלתשוקות השחרור ולאידיאולוגיות המהפכניות, המציעות אלטרנטיבה חיובית "אמיתית" לכובשנות השוררת, יש ערך אך ורק כאשלייה יצירתית-אלימה נוספת (הפוסטמודרניזם הקשה - מ.נ). 

לקראת חינוך לגלותיות, 23-24

פיברוקו של האדם / אילן גור זאב

מנקודת מבט פוסטמודרניסטית החינוך מופקד על פיברוקו של האדם המנורמל. לפי תפיסה זו בני האדם אינם נולדים כיצורים אוטונומיים, כלומר כסובייקטים, אלא מיוצרים, על כל ההיבטים של "ייחודיותם", בתהליך מורכב של סובייקטיפקציה. מבחינה זו בני אדם לעולם אינם "אותנטיים" ובשום מקרה אין בהם יסוד "טבעי" או אלוהי. בני אדם הם תוצר של אלימות יצירתית. הם מיוצרים - הם בבחינת פרודקט, תוצר. בני אדם אינם אלא הד לדינמיקות של השיח שהם סוכניו ובד בבד גם קורבנותיו המסורים ביותר. עד היכן שנירמולם הצליח, בני אדם הם פלט של תהליך הייצור החברתי והתרבותי, הקובע את האפשרויות ואת המגבלות של אתר הנירמול שבין מלתעותיו הם מתפקדים. אתר זה קובע את גבולות הוודאות שלהם, את ייעודם ואף את אפשרויות המרד והשכחה העצמית "שלהם". אפשר לנסח זאת בשתי דרכים שונות, שאחת מהן מייצגת פוסטמודרניזם "רך", ואילו השניה מייצגת פוסטמודרניזם "קשה".

לקראת חינוך לגלותיות, 16