החינוך מחולל את הסובייקט על מנת שיתפקד כאובייקט של מניפולציה וכעבד נרצע של המערכת, שבה "הבית" הפיזי והסימבולי מתפקד תמיד בשרירותיות, באקראיות ובסתמיות, גם אם יושביו מקדישים את כל חייהם לביעור הרע, ל"התנגדות", לאי-צדק, לחשיפת המניפולציות המעצבות את התודעה הכוזבת, לאהבה, ליצירה אמנותית ואף להיענות לזימון קולו של היצר ולזימונו של "האחר לחלוטין". החינוך אפוא הוא אופן נכוחותה של ההוויה. נוכחות זו מופיעה לעתים כאמצעי להסוואה של הכוחות והמניפולציות ההגמוניים, המגויסים להבטחת אי-הנראות של האלימות - אלימות הממלאה את הכל בדמות המובן מאליו הסתמי, ההרמוניה, הקודים המוכרים והעונג והסבל ההכרחי, הפועלים כ"בית" במרחבי הקונסנסוס והנורמליות.
עם זאת, החינוך המכונן את "הבית" הוא זה המבטיח את האין-אונו ואת חוסר היכולת לאתגר את הסדר השורר ולהציב סדר יום פוליטי, תרבותי וקיומי אחר לגמרי. בנקודה זו מתפצלת התפיסה הפוסטמודרניסטית של החינוך לשתי תפיסות מנוגדות - תפיסה אחת תנסה להראות כיצד אפשר להפיק מהביקורת הפוסטמודרניסטית על החינוך אלטרנטיבה משחררת (הפוסטמודרניזם הרך - מ.נ), ואילו התפפיסה השנייה תבקש להראות שלתשוקות השחרור ולאידיאולוגיות המהפכניות, המציעות אלטרנטיבה חיובית "אמיתית" לכובשנות השוררת, יש ערך אך ורק כאשלייה יצירתית-אלימה נוספת (הפוסטמודרניזם הקשה - מ.נ).
לקראת חינוך לגלותיות, 23-24
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה