מנקודת מבט פוסטמודרניסטית החינוך מופקד על פיברוקו של האדם המנורמל. לפי תפיסה זו בני האדם אינם נולדים כיצורים אוטונומיים, כלומר כסובייקטים, אלא מיוצרים, על כל ההיבטים של "ייחודיותם", בתהליך מורכב של סובייקטיפקציה. מבחינה זו בני אדם לעולם אינם "אותנטיים" ובשום מקרה אין בהם יסוד "טבעי" או אלוהי. בני אדם הם תוצר של אלימות יצירתית. הם מיוצרים - הם בבחינת פרודקט, תוצר. בני אדם אינם אלא הד לדינמיקות של השיח שהם סוכניו ובד בבד גם קורבנותיו המסורים ביותר. עד היכן שנירמולם הצליח, בני אדם הם פלט של תהליך הייצור החברתי והתרבותי, הקובע את האפשרויות ואת המגבלות של אתר הנירמול שבין מלתעותיו הם מתפקדים. אתר זה קובע את גבולות הוודאות שלהם, את ייעודם ואף את אפשרויות המרד והשכחה העצמית "שלהם". אפשר לנסח זאת בשתי דרכים שונות, שאחת מהן מייצגת פוסטמודרניזם "רך", ואילו השניה מייצגת פוסטמודרניזם "קשה".
לקראת חינוך לגלותיות, 16
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה