אמנם הילד, ולא הילד היחיד בלבד, ולא הילדים היחידים בלבד, אלא הילד כסתמו, מציאות הוא. אמנם שעה שאנו אמורים לדון ב"פיתוחם של כוחות הבריאה", נולדים על פני כל האדמה כולה רבבה של בני אדם חדשים מוכרעים כבר ואף על פי כן עדיין בהכרע הם עומדים והם מהווים רבבה של מציאויות, אבל גם מציאות אחת. המין האנושי מתחיל בכל שעה תמיד. עשויים אנו לשכוח דבר זה מחמת כבוד ועוביו של מה שהיה, של מה שמכונה בפינו "תולדות העולם", של העובדה שכל ילד בא לעולם והכנה טבועה בו, שהיא פרי "תולדות-העולם", הכנת מורשה של מלוא דורות עולם, ושכל ילד נולד לתוך מצב מזומן, פרי "תולדות-העולם", זאת אומרת, פרי מלוא מהווי עולמות. ואל לה לעובדה זו להאפיל על העובדה האחרת שחשיבותה אינה פחותה מן הראשונה, שעם כל זה בשעה זו כבכל שעה ושעה פורץ ונכנס לתוך נדבכיו של המצוי מה שלא היה עד כאן, ולו ריבוא פנים, שאף פן אחד מהם לא נראה וניבט עד כאן, ולו ריבוא נפשות שעדיין לא נתהוו, העומדות להווייה-מעשה בראשית ברור ומובהק, מעשה חידוש צף ועולה, אב-כוח כביר. אפשרות זו שופעת כמעיין המתגבר ויבזבזו אותה כמה שיבזבזו, היא המציאות ששמה "הילד". הופעה זו של היחידות, זו שיתרה היא על הולדה ולידה בלבד. חסד זה שבידי האדם, זו הרשות לחזור ולהתחיל, לחזור תמיד, לחזור ולהתחיל אף עתה.
על המעשה החינוך, 237-238
(תפיסה מודרנית נאורה של הסובייקט)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה